שירים וסיפורים בהשראת סדרות-נוסטלגיות מן "הטלווזיה-החינוכית"(מקור ורכש כאחד)

שלח תגובה
אור ברטור
נקודות:
הודעות: 511
הצטרף: 29/05/2009 19:37:03
תודות שהוענקו: 22
תודות שהתקבלו: 3

מגוון שירים וסיפורים שחיברתי בהשראת סדרות-נוסטלגיות מן "הטלווזיה-החינוכית"(מקור ורכש כאחד)

"שיר-החלודה" לפי מנגינה של שיר שבו התחיל אחד מפרקי-הסדרה "פרפר-נחמד":

-שלום אוזה שלום שבי.
-שלום עופרה שלום.
-היי עופרה
-כן?
-מה יש בסלסלה-האדומה?
-נחשו
-אולי כבשה?
-אולי פרה-אדומה?
-אולי לחם עם חמאה?
-ואולי שמן-נגד-חלודה?
-הנה ניחשתם, שמן-נגד-חלודה.
-מה-עושים בשמן-נגד-חלודה?
-משמנים בו היטב את הברזל, שלא יחליד ויתקלקל.
-יתקלקל, מה? יתקלקל...
-אני יודעת בגלל מה, בגלל החלודה!

פיזמון:
חלודה חלודה, איזה דבר מגעיל!
חלודה חלודה, איזה דבר מסריח!
חלודה חלודה, איזה דבר מרגיז!
חלודה חלודה, איזה דבר נורא! חלודה!

-שלום אוזה שלום שבי.
-שלום דודו שלום.
-היי דודו
-כן?
-מה יש שם בתוך הקופסה?
-נחשו
-אולי סוסה?
-אולי יש בה בובות?
-אולי יש בה לביאה?
-ואולי צבע-נגד-חלודה?
-הנה ניחשתם, צבע-נגד-חלודה.
-ובצבע הזה, מה-עושים?
-את הברזל בו בשכבות-רבות צובעים, ואחר, מייבשים.
-מה?
-בו צובעים את הברזל.
-אה, אני יודעת בגלל מה, בגלל החלודה!
-נכון אוזה

פיזמון.

-היי עופרה, היי דודו, מה אתם עושים?
-מנקים את הברזל.
-את הברזל?
-מנקים את הברזל?
-ולמה מנקים?
-כדי שלא יחליד ויתקלקל.
-ומה יקרה אם הוא יחליד ויתקלקל?
-אז לא יוכלו להשתמש בו יותר,
-מפני שאז, הוא מאוד ייחלש, ויתפורר ויתפורר.
-יתפורר ויתפורר?
-בדיוק.
-נקו מייד את הברזל!
-שלא יחליד ויתקלקל.

פיזמון.

זוהי מעין פרודיה על שיר שבאמת שרו באחד מפרקי הסדרה "פרפר-נחמד" והפרק הזה אפילו מופיע ב"בומרנג".


סיפור קצר ושיר בהשראת "רחוב-סומסום":

פעם נתלתה על המכונית של מוישה-אופניק מודעה ענקית שמשכה את תשומת-ליבם של כול דיירי "רחוב-סומסום" ובה היה כתוב: "היכונו למופע-הזייופים-הגועלי של מוישה-אופניק ואוסקר-פרצופן! אין כניסה למופע ללא אשפה!"

כול דיירי "רחוב-סומסום" הגיעו למופע, הביאו אשפה כמובן, וזרקו אותה לתוך המכונית של מוישה-אופניק, בדייוק כמו שהוא-בעצמו הנחה אותם לבצע.

הציפור של מוישה-אופניק, בעלת הראש הצהוב והצוואר הארוך והחום(נדמה לי ששמו נחמן) קשר סביב-צווארו סמרטוט לבן במקום עניבת-פרפר והיה המנצח.

כאשר כול דיירי רחוב סומסום נעמדו סביב-המכונית, הגג שלה נפתח, ומתוכו יצאו מוישה-אופניק ואוסקר-פרצופן, תופפו על פחי-זבל, וזייפו בקול צרוד וגס:

"כאן ביתי פה אני נולדתי, בערימות של זבל-מזוהם,
כאן החברים איתם גדלתי, ואין לי שום מקום אחר בעולם(ואין לי שום מקום אחר בעולם).

כאן ביתי פה אני שחקתי, עם גללים של צאן ושל בקר,
כאן מן הביוב שתיתי מים, וקדחתי נפט מן המדבר(וקדחתי נפט מן המדבר).

פזמון:
כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי, ב2 ידיי,
כאן גם אתה איתי וכאן מסריח עד-בלי-די, ואחדי שנים 2,000 סוף לנדודיי.

כאן את כול שירי אני זייפתי, בזייוף-צורם-וגועלי,
כאן בנעוריי אני הגנתי, על חלקת-הסרחון שלי(על חלקת-הסרחון שלי).

פזמון

כאן את שולחני אני ערכתי, לחם-עבש, וכוס-של-מי-ביוב,
לופון-ענק* באגרטל-סדוק, וגם אבטיח-רקוב(וגם אבטיח-רקוב).

פזמון."

אתם בוודאי זיהיתם לפי איזו מנגינה השיר הזה נכתב, נכון?


*הפרח המסריח ביותר בעולם נקרא "לופון-ענק" ויש לו ריח של בשר-רקוב.



זוכרים את הפרק של "פרפר נחמד" שבו פינגי סיפר לאוזה שהוא רצה לתת ריבה לנמלים, אבל הצנצנת נשברה וכול הריבה נשפכה, אז במקום להביא את הריבה לנמלים, אז הוא הביא את הנמלים לריבה... אתם זוכרים את השיר שבו הסתיים המערכון שהיה לפני זה באותו הפרק(שעוזי חיטמן ניגן בגיטרה ואפי פינגי ואוזה הצטרפו אליו)?

אז חיברתי שיר לפי אותה המנגינה, אבל על המון התרחשויות שבאמת התרחשו לגשש-בלש בסדרה "בלי סודות":

פזמון:
גשש-בלש, גשש-בלש, שכאשר הוא בפעולה,
גשש-בלש, גשש-בלש, פותר הוא כול תעלומה.

במודעות-שלוש הוסיף הוא את האותיות החסרות- גשש-בלש,
וככה בדיוק גרם לשולה להפסיק מייד לבכות- גשש-בלש.
וכשנתקל בשלט שכתוב בו "סכנה"
את סימן-השאלה החליף הוא בסימן-קריאה-
גשש-בלש, פותר הוא כול תעלומה.

פזמון.

אך כאשר נכנס לתוך המספרה של שאול הספר- גשש-בלש,
אז הוא גזר מעל ראשו כמעט לגמרי את כול השיער- גשש-בלש.
נכנס למסעדה כשלאכול לו התחשק,
אך לא היה שם כלל-וכלל מזון אלא בצק-
גשש-בלש, פותר הוא כול תעלומה.

פזמון.

וכאשר נתקל בשלט שהייתה בו חסרה מילה- גשש-בלש,
מי שהחזירה לו את המילה-החסרה הייתה פילה- גשש-בלש.
השלים גם שלט המבקש לשמור על ניקיון,
גם לנקות עזר הוא בשמחה-ובששון-
גשש-בלש, פותר הוא כול תעלומה.

פזמון.

וכאשר נתקל בשלט מבולבל שעל ספסל שבור- גשש-בלש,
סידר הוא את כול המילים בסדר הנכון והברור- גשש-בלש.
וגם במודעה של מערכת-העיתון
סידר הוא את כול המילים בסדר-הנכון-
גשש-בלש, פותר הוא כול תעלומה.

פזמון.



שיר שחיברתי לפי מנגינה של שיר ששרו בתוכנית "רגע עם דודלי":

הכי כדאי להיות חתול, להיות חתול, להיות חתול,
זה הדבר הכי דגול, להיות חתול, להיות חתול,
להיות חתול אם רק אפשר, זה נהדר,
כי החתול, כי החתול הכול מותר לו,
יש לו פרווה עבה ואף-פעם לא קר לו,
הוא לא מחויב למערכת-החינוך,
יכול תמיד להתכרבל בתוך הפוך,
הוא לא צריך ללמוד וגם לא לעבוד,
להיות חתול זה באמת יפה מאוד.

הכי כדאי להיות נמר, להיות נמר, להיות נמר,
הקשיבו מה אני אומר, להיות נמר, להיות נמר,
להיות נמר אם רק אפשר, זה נהדר,
כי הנמר מן החתול יותר גדול הוא,
ויצורים גדולים יותר יכול לטרוף הוא,
לא מסתפק רק ביונה ובעכבר,
אלא יכול לטרוף גם צאן וגם בקר,
והוא לבוש בחליפת-חברבורות,
להיות נמר, להיות נמר, נמר להיות.

הכי כדאי להיות אריה, להיות אריה, להיות אריה,
כדאי יהיה מה שיהיה, להיות אריה, להיות אריה,
להיות אריה אם רק אפשר, זה נהדר,
כי האריה, כי האריה הכול מותר לו,
יש רעמה כה מפוארת של שיער לו,
יש לו טפרים ומלתעות מחודדים
בהם אפשר לטרוף אפילו זאבים!
והאריה הרי הוא מלך-החיות!
להיות אריה, להיות אריה אריה להיות.


"שיר-החלודה" כאמור, הוא מעין פרודיה שחיברתי על שיר שבו התחיל אחד הפרקים של "פרפר-נחמד".

חיברתי גם סיפור בהשראת סיפור שעופרה ויינגרטיין סיפרה באותו הפרק:


צייר אחד צייר נמר מיוחד, נמר גדול וזוהר. שמח הצייר בנמר שצייר ולא היה יכול להפסיק להביט בו וליהנות ממראהו עד שנרדם. כשהנמר ראה זאת, הוא יצא מן הציור וטייל בייער עד שהתעייף ונרדם על שולחן בבית שהיה בעיר קרובה ליער. איש אחד שגר באותו בית נדהם תדהמה מרובה למראה הנמר וקרא לכול בני-הבית לבוא לראותו. ופתאום נפל הנמר והתגלגל. מן השולחן על הספסל, מן הספסל על הרצפה, מן הרצפה החוצה, והלאה, והלאה... רצים בני-הבית אחרי הנמר, והנמר בורח... ופתאום נעלם בייער, איננו. מחפשים כולם אחרי הנמר, והנמר איננו... מצטערים כולם מאוד, נושאים את עיניהם, והנה כבר לילה, ירד החושך, והם לבדם בייער... התינוקת בכתה: מחפדת מחוכש... היא עדיין הייתה תינוקת, ולא יכלה להתלונן שהיא מפחדת מהחושך... ופתאום הם רואים בית קטן, וכולו מואר בהמוני פנסים. נכנסו לחדר הראשון, אור ואין איש. נכנסו לשני, אור ואין איש. נכנסו לשלישי, אור ואין איש. נכנסו לחדר הרביעי והאחרון, ובמרכזו עמד שולחן רחב וארוך שעליו פרוסה מפה מפוספסת בשחור, לבן, כסף, וזהב, ועל השולחן פנסים, ופסלי-נמרים, ובראש-השולחן כורסה רכה גבוהה ורחבה ביותר, ועליה יושב סבא זקן-ומכובד עם המון שיער לבן וארוך לכול הזקן כולו(כולל השפם) וגם סביב הקרחת. ביקש הסבא: "אמרו נא לי בבקשה מה רצונכם? מה אתם עושים פה?" ענו לו: "הנמר שמצאנו אצלנו בבית איננו, הלכנו לאיבוד בייער, והתינוקת הקטנה מחפדת מהחוכש... סליחה, מפחדת מהחושך..." אמר הזקן: "אל-נא תבכי, ילדתי-היקרה, בואו-נא איתי ואמצא לכם את הדרך הביתה." ובכול מקום שהם הולכים, נעלם החושך, והנה אור, אור ואור. עד החזיר אותם בחזרה אל ביתם. רצו להודות לזקן שעזר להם, ולראות שוב עיניו-הטובות, והנה הוא איננו. "סבא, איפה אתה?!" צעק הצייר שצייר את הנמר "סבא, איפה אתה?! איפה אתה?!" ופתאום נגשו אליו עוד כמה ציירים ושאלו אותו: "מה התרחש לך?! למה אתה צועק?!" התעורר הצייר, הסתכל סביבו, ופתאום הבין: "מה זה?! רק חלום חלמתי! הנה הנמר שציירתי! הנמר הגדול והזוהר שלי! שלי, שלי..."



בהשראת הסדרה "עלילות בבאי":

יום אחד בא בבאי אל גוני ללא השמשיה-המעופפת שלו, אחוז בהלה, חשש, ודיכאון. "אל עולם-השמשיות פרץ אוני* ענק, חטף ממני את השמשיה, ועכשיו הוא מפיל את אימתו על עולם-השמשיות כולו!" הוא סיפר לו. גוני ממש נבהל כששמע זאת, ושאל את בבאי: "הוא נמצא שם לבדו? או שיש לו צבא שסר למרותו?" בבאי הוביל את גוני אל עולם-השמשיות דרך המערה שבארון שלו, והם עקבו אחרי האוני הענק ממרחק בטוח, בלי שייראה אותם. אמנם הוא לא עמד בראש צבא שסר למרותו, אבל הוא נראה ממש ענק ומסוכן, והם חששו שאם הם ינסו להחזיר לבבאי את השמשיה שלו הוא יוכל כמעט בכלל ללא מאמץ להעיף אותם. גוני הבטיח לבבאי לחשוב איך בכול-זאת לנצח את האוני-הענק ולהחזיר לבבאי את השמשיה שנגנבה ממנו. הוא חשב ממש המון, ולבסוף ביקש מבבאי לגשת מאחורי בית-הספר כאשר הלימודים יסתיימו. בהפסקה הוא ניגש לדנה וביקש ממנה: "כאשר הלימודים יסתיימו תיגשי בבקשה מאחורי בית-הספר, ושגם מאיה וניטה יצטרפו אלייך, זה ממש חשוב-ודחוף, כשהלימודים יסתיימו תיגשו מאחורי בית הספר, ושם תבינו בדיוק במה מדובר". דנה הסכימה לעזור לו, והודיעה למאיה וניטה את הדבר. אחר ניגש גוני אל ספור-נא וביקש ממנו: "כאשר הלימודים יסתיימו תיגש בבקשה מאחורי בית-הספר, ושגם גורילו וכספון יצטרפו אלייך זה ממש חשוב-ודחוף, כשהלימודים יסתיימו תיגשו מאחורי בית הספר, ושם תבינו בדיוק במה מדובר". "הפעם זה בטח לא קשור לשיעורי-בית" חשב ספור-נא(שהיה רגיל לעזור לתלמידים בהכנת שיעורי-בית) והודיע לגורילו וכספון את הדבר. כשהלימודים הסתיימו, התאספו מאחורי בית-הספר בבאי, גוני, דנה, מאיה, ניטה, ספור-נא, גורילו, וכספון. "ודאי הבנתם שקבעתי אתכם כאן בקשר לבבאי." אמר גוני, ואז סיפר בבאי איך נחטפה ממנו השמשיה(ואין בחזרה תועלת). "כמובן שבבאי לא יוכל לנצח לבדו את האוני הענק ולקחת ממנו בחזרה את השמשיה שחטף ממנו, אבל אם כולנו יחד נארגן צבא ונילחם יחד, זה לצד זה, כמו סמוראי אחד, ודאי ננצח אותו, שהרי אנחנו שמונה, והוא רק אחד. מה דעתכם על הרעיון?" שאל גוני. למרבה-המזל, כולם הסכימו להתגייס למבצע, ולהחזיר לבבאי את השמשיה שלו. הם חידדו והשחיזו ענפי עצים והכינו מהם חרבות וחיצים, הכינו קשתות מענפים וחוטים גמישים, אספו אבנים כדי לירות אותן באוני בכפות-קלע(רוגטקות) ואפילו הכינו להם שריונים מסירים, מכסים, ושאר כלי-מטבח ישנים שיצאו מכלל-שימוש. הם התאמנו ותרגלו שוב-ושוב את ההתקפה, ולא סיפרו על כך לשום אדם. ולבסוף נכנסו לחדרו של גוני, הגיעו לעולם-השמשיות דרך הפתח שבארון שלו, הסתתרו היטב והמתינו שהאוני הענק יופיע. כאשר הוא באמת הופיע, בבאי התייצב מולו, חמוש בפגיון מעץ, ודרש ממנו להחזיר לו את השמשייה. האוני התקיף את בבאי, ובדיוק אז גוני דקר ברומח את גבו.(סיפרתי שהם גם הכינו רומח למבצע?) האוני, כמובן מייד הסתער עליו, אבל אז דנה ירתה באוני בחץ-וקשת. האוני מייד התקיף את דנה, אבל אז כספון הצליף באוני בשוט. ואז האוני תקף את כספון, וכשמאיה ראתה זאת, היא חבטה באוני באגרופן. כשהאוני תקף אותה, ספור-נא ירה באוני אבן חדה בכף-הקלע. האוני הסתער על ספור-נא, ואז גורילו שלף את חרבו כדי להילחם בו, וכשהאוני תקף את גורילו, ניטה בעטה באחוריו של האוני בכול כוח-רגלה. בכול פעם שהאוני תקף מישהו, מישהו נוסף תקף אותו בחזרה, כול אחד התקיף את האוני מזווית שונה, עד שדי מהר האוני נאלץ להיכנע, ובבאי הצליח לקחת בחזרה את השמשיה שלו ולהתעופף שוב ברחבי עולם-השמשיות. האוני-המובס נמלט משם במהירות, אבל לבסוף, הוא חזר כאשר הוא רוקד ושר, ואוחז בשלט ענק ומואר שעליו כתוב באותיות ענקיות וברורות: "הידד לבבאי!"


*שד יפני, מבוטא "ONI".



סיפור בהשראת "תינוזאורים-בפעולה":

אנאטי נאלצה לשהות זמן-ממושך בחדר-הנוחיות, עיניה זלגו דמעות, אפה זלג נזלת. כשסיימה להתפנות, היא נכנסה למיטה ורטנה: "למה יש לי כול הזמן שלשולים והקאות?!" "אני שונא שלשולים והקאות!" רטן דאק שהתעופף בחלל-המערה באותו זמן. "מספיק לחקות את הדרדס רגזני!" גער בו דיפלו, ואז פנה לאנאטי: "זה בטח סתם וירוס לא מסוכן, מחר ודאי יישכח הכול, אני מכיר סיפור על מישהי שנקלעה למצב גרוע-ומסוכן באמת, אבל הבן שלה הציל אותה, אולי ממש ברגע האחרון." טיראנו, ברונטו וסטגו, התאספו סביב דיפלו כדי לשמוע גם הם את הסיפור, ואפילו דאק נחת והצטרף אליהם, וכך דיפלו סיפר:
"הרחק מכאן לפני זמן רב הייתה דינוזאורית ענייה וחסרת-כול, שלא היה לה בכלל שום-דבר, רק בן אחד ויחיד. האם ובנה אהבו מאוד זה את זו וזו את זה, כמובן, אבל פתאום הדינוזאורית חלתה במחלה מסובכת, והבן שלה הזעיק אליה מייד את דוקטורזאורוס, הרופא הידוע. הרופא בדק את החולה, אבל שום תרופה לא ריפאה אותה. בנה היה עצוב, והרופא אמר לו: "נזכרתי שפעם, לפני זמן ממושך, הוריי סיפרו על פרח קסום, שאם חולה יריח אותו, הוא מייד יתרפא, אתה ודאי רוצה שאמך תבריא, וזה עלול להיות הסיכוי-היחיד לכך שזה אכן יתרחש, אבל הפרח נמצא הרחק הרחק מכאן והדרך להגיע לשם רחוקה ומסובכת ביותר." אבל התינוזאור הצעיר כבר יצא לדרך, למצוא את הפרח הקסום ולרפא את אמו, וזה היה הדבר היחיד שעניין אותו. הלך התינוזאור זמן ממושך, ואיבד את דרכו ביער חשוך, וכמעט שלא ראה בו שום דבר, ופתאום הופיע דינוזאור עם פנס. "האר לי בבקשה בפנס את הדרך לצאת מן היער!" ביקש התינוזאור "אמי מאוד חולה והפרח הקסום עלול להיות הסיכוי היחיד לרפא אותה. אני מוכן לתת לך את כול המזון שהכנתי כצידה לדרך אם תראה לי את הדרך אליו." "אתה באמת נחמד, אבל אתה זקוק למזון למשך המסע, כי עדיין רחוקה הדרך לפרח הקסום." אמר בעל-הפנס, והאיר לתינוזאור את הדרך אל הפרח הקסום ללא שכר. "תודה-רבה!" אמר התינוזאור, אבל בעל הפנס כבר לא היה שם. המשיך התינוזאור בדרכו, עד שהחשיך היום. התעייף התינוזאור, ונרדם. בבוקר שלמחרת העירו אותו קרני-השמש, ולפניו ראה התינוזאור את הנהר שמעבר לו צומח הפרח הקסום. אבל הזרם בנהר היה סוחף ומהיר, ולתינוזאור לא הייתה אוניה, ולכן לא היה באפשרותו לעבור את הנהר. ופתאום הופיע דינוזאור מעופף. סיפר לו התינוזאור על כול מה שעבר עליו, והסכים לתת לו את כול הצדה שהכין לדרך, אם ירכיב אותו על גבו ויעוף אל הפרח הקסום. אבל הדינוזאור המעופף ריחם על הדינוזאורית החולה, הוביל את התינוזאור אל הפרח הקסום, ולאחר שקטף אותו, הוא החזיר אותו אל אמו ללא שכר. הריחה הדינוזאורית החולה את הפרח הקסום, הבריאה וחזרה לאיתנה."
"יחי הפרח הקסום!" קראו אנאטי, דיפלו, ברונטו, טיראנו, סטגו, ודאק בבת-אחת.



סיפור בהשראת "תינוזאורים בפעולה" וגם בהשראת הדמויות האהובות עליי ביותר ב"פרפר-נחמד": פיט-ופיתגורס כמובן:

דאק, סטגו, דיפלו, אנאטי, ברונטו, וטירנו צפו בטלוויזיה ב"פרפר-נחמד" באחד הפרקים שבהם הופיעו פיט ופיתגורס. זה ממש הצחיק אותם במידה שלא תיאמן. "פרופסור פיתגורס כול-כך טיפש" הם צחקו "ופיט העוזר שלו, הרבה יותר טיפש..." כשנרגעו מעט, דיפלו סיפר להם: אני מכיר סיפור שמתחיל בהתרחשות שבה, בדרך-כלל מסתיימים המערכונים של "פיט ופיתגורס": פיתגורס רדף פעם אחרי פיט, לא זוכר למה, ופתאום פיט שם לו רגל למכשול, ופיתגורס נפל לתוך באר, מה שממש הצחיק את פיט, כמובן... תחילה פיתגורס איבד את חושיו, ופתאום מצא את עצמו במרעה נפלא, ובאופן מאוד חריג, לא היו שם שום בקר, או צאן, וגם לא גמלים או סוסים, וכמה שזה יישמע משונה גם לא היו שם חמורים, וזה היה בכלל באמצע היום... פתאום פיתגורס ראה תנור ואז קרא הלחם שבתוכו: "זמן רב אני נאפה בתנור! הוצא אותי אותי מכאן לפני שאשרף!" כשהלחם היה פחות חם, אכל ממנו וחשב: "זה ממש תענוג לאכול לחם שנאפה ממש ברגע זה!" אחר כך הוא עבר על יד עץ-תפוח ואז הפירות שהניב קראו: "נער אותנו! אנחנו כבר בשלים!" כששמע זאת פיתגורס, נגס נגיסה גדולה באחד מתפוחי-העץ, וממש התמוגג מרוב תענוג ולקח אתו את תפוחי-העץ הבשלים ככול שהיה יכול לשאת, ופתאום הופיע דינוזאור ענק עם מלתעות משוננות, מה שהבהיל אותו בהלה עצומה, אבל הדינוזאור הרגיע את פיתגורס, שאין הוא מבקש לטרוף אותו, אלא לעזור לו לנקות, לנער ולאוורר את שמיכות, כרי, ומעילי-הפוך המרובים שבמחסניו, עד שהפלומות ינשרו מהם וירד שלג. הוא גם הבטיח לפיתגורס שאם הוא יתאמץ וישקיע בעבודותיו את כול המרץ והכוח שבאפשרותו, הוא עוד יודה לו על כך כול חייו ממש. "אל תבטיח, תקיים!" חשב פיתגורס, אבל לא אמר לדינוזאור שום דבר ועבד לצדו במחסני-הפוך בשיא-ההשקעה והרצינות. הדינוזאור הילל ושיבח את הפרופסור פיתגורס על הסיועים המרובים שסייע לו, ונתן לו לאכול מכול מעדני-עולם ממש! פיתגורס ממש נהנה ונלהב מן המקום, אבל בכול-זאת התגעגע לפיט העוזר שלו, ובעצם לכלל מה שהכיר לפני שפיט הפיל אותו לבאר. וכשסיפר זאת לדינוזאור, הוא הוביל את פיתגורס לשער, שיוביל אותו בחזרה למקום שממנו הגיע, וכשפיתגורס עבר בו, נחת עליו מפל עצום של זהב ודבק ממש בכולו. "ראית שהרווחת מזה?" שאל הדינוזאור "צדקת לחלוטין" הסכים פיתגורס, והסתיר את הזהב המרובה שהרוויח בכספת-סודית שרק הוא ידע שהיא קיימת, כך ששום פורצים לא ינסו לפרוץ אותה, ואפילו התקין בה אזעקה רועשת וחזקה, על כול פורץ שלא יבוא. כשנודע הדבר לפיט העוזר שלו, הוא נכנס בעצמו לתוך הבאר לתוכה הפיל את פיתגורס, כדי לזכות גם הוא בזהב. גם לו התרחש מה שהתרחש לפיתגורס(ואין בחזרה תועלת) אבל כאשר הלחם שבתנור קרא לו, שיוציא אותו משם, הוא חשב: "האם רציתי להתלכלך באפר?! ובכלל, אני מציית רק להוראות מפיתגורס..." ושתפוחי-העץ הבשלים קראו לו לנער אותם, הוא חשב: "הרי אחד מהם עלול ליפול לי על הראש! ובכלל, אני מציית רק להוראות מפיתגורס..." כאשר פגש את הדינוזאור, הוא דווקא נשמע לו בהתחלה(למרות שהוא לא פיתגורס...) בזכות הכמיהה לזהב, כמובן, אבל במהלך-הזמן פיט התחיל להתעצל יותר-ויותר, עד שהדינוזאור החזיר אותו בחזרה למקום שממנו הגיע. פיט היה בטוח שגם עליו ינחת מפל-זהב בזהה לפיתגורס, אבל כאשר עבר בשער נדבק אליו מטח כבד ועבה של זפת כול-כך חזק, עד שפיט ופיתגורס נאלצו למשוך אותו בכול כוח-גופם עד הצליחו להסיר אותו, והוא-הוא אותו בגד-גוף שחור שפיט לובש מתחת לבגדיו עד היום...


מה-דעתכם על זה?


שלח תגובה